<h1>ספר התרומות שער ל' חלק ב'</h1>
<h2>דף ו:</h2>
והיכא דלוה ראובן משמעון מנה וקבע לו זמן וקודם זמנו רוצה לפרעו כדי שלא יעמוד הממון באחריותו, והמלוה אינו רוצה לקבלם, שדומה בעיניו כחזרת מדבר, כי כמה קלקולין ואונסין מצויין במעות בהיותן בעין. ובזה יש לברר מי מהן שומעין. והנה נשאלתי בזה מחכם אחד מגירונדה, והשיבותיו שנראה לי שאם הגיע זמן הלואתו אע"פ שהוא ממהר לפרעו כדי להציל עצמו מן העתיד, כמו חילוף מטבע ושאר אונסין המצויין במעות, הדין עם הלוה אחר שאין עתה הקלקול נראה לעיניים, אע"פ שעתיד לבא אחר הפרעון, ואין לו להשגיח על תקלת חבירו, כי פריעת מדבר דוקא, שמיד הסכנה מצויה וגלויה, אבל זה אינו כן, וכיון שעבר הזמן הדין עם הלוה. אבל אם לא הגיע זמנו ומצוי לעינים מיד חלוף המטבעות וגזירת התשחורת, ומפני זה רוצה להקדים פרעון מעותיו להציל עצמו מאותו קלקול ולהכניס בו חבירו, הא ודאי כפריעת מדבר דמיא, ואין לו לפרעו קודם זמנו לקלקלתו של מלוה. אבל אם אין שם חשש אע"פ שטוען המלוה שאין רצונו לקבלם כדי שלא יעמדו באחריותו, בזה יכול לכופו הלוה לקבלם, מכמה טעמים. חדא, דהא אמרינן [ב"ב ה' ע"א] לא עביד איניש דפרע בגו זמניה, שכיח הוא דלא הוי מיהו דינא הכי הוי דאי בעי למיפרעיה בגו זמניה פרע ליה. ועוד שקביעות הזמן אע"פ שאין המלוה יכול לדחקו לפרעו, הלוה יכול לכופו לקבל את שלו, שקביעות הזמן להנאתו של לוה היה, שלא יהא כח ביד המלוה להכריחו לפרעו עד הזמן, וכי קאמר ליה לזמן פלני, כמו מראה מקום היה, כאדם האומר לחברו מכל מקום לפחות לזמן פלוני תהיה נפרע, וכ"ש אם יזדמנו לי מעות תוך זמני שאפרעם לך אם ארצה. שאם אי אתה אומר כן נמצאת אומר שקביעות הזמן שקובע לו הלוה לתקנתו, נמצאת תקנתו קלקלתו, כי כמה קלקולין מצויין במעות, ולפעמים יוציאם ולכשיגיע זמנו לא יהיה לו ממון לפרוע ויצטרך למכור עדית שלו, ודוק ותשכח כי בכל מקום אריכות הזמן חובה למלוה וזכות הלוה. כדאמרינן בעלמא [קדושין ו' ע"ב] שהיא מקודשת בההיא הנאה דקא מרווח לה זמנא. וכדקתני נמי במסכת מכות [ג' ע"א] שאומר כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז. ובכל מקום שנינו יד בעל השטר על התחתונה. ולזכות הלוה ולרצונו תלוי דבר זה, כיון שאין אנו רואין עכשו ולאלתר פסידא הנכרת לעין למלוה בקבלת מעותיו. ומאי דטעין מלוה לא ניחא לי דאשקול זוזי ואטרח בהו, דלא ניחא לי למרווח בהו, ואנן סהדי דלכולי עלמא ניחא להו בהכי, לא חיישינן לטענתיה וכיפינן ליה דלקבלינהו מהשתא. דלא דאמי כלל למשנתינו דלא יפרענו במדבר, דקימי באחריותה דמלוה הואיל דיכול הוא להתעסק ולהרויח בהן. וכן נהוג עלמא. ואם נפשך לומר כיון דטעמא משום דהקדמת זמן הנאה למלוה וחובה ללוה, מעתה יטעון המלוה לא ניחא ליה לקבולינהו, וכדאמרינן בעלמא [ב"ב י"ג ע"ב] אי במתנה לא ניחא לי, דכתיב שונא מתנות יחיה. הא ודאי לאו מילתא, שהמלוה היה המתחסד כשהלוה מעותיו ללוה בשעת דחקו, וכשמקבל את שלו אינו מקבל הימנו שום מתנה אלא הלוה הוא שיכול לומר עד עתה נתחסדת עמי וקבלתי טובת הנאה שלך, ואיני רוצה עוד במתנתך, דניחא לי במתנה מועטת ולא ניחא לי במתנה מרובה. גם מתוך פירוש הר"א בר"ד ז"ל מתברר שדעתו נוטה לכך. וזה לשונו, גרסינן בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ה ע"א] חמשה דברים נאמרו בשושבינות וחדא מיניהו וחוזרת בעונתה. פירוש, בחופתו שאין יכול לכופו קודם לכן, ואף הוא אינו רשאי להחזיר לו קודם לכן. גם כתב דמפרש טעמא בגמרא משום דכמלוה דמיא. ופירש הוא כמלוה שקבע לה זמן דמי ולפיכך אינו יכול לכופו קודם זמנו, אך רשאי זה להחזירו לו הלואתו קודם זמן שקבע עמו בעלמא, והכא היינו טעמא דלא משום דהוה ליה כאותן מקומות שאינו רשאי הלוה לפרעם אלא מדעת המלוה, והוא כגון הלוהו ביישוב לא יחזיר לו במדבר, וגם זה שלא בשעת חופתו כמדבר הוא, שהרי לא יתכבד בו ולא תעלה לו בהוצאתו. ממה שפירש נראה שדעת הרב [ה]זה דאי לא הוי דומיא דמדבר יכול הוא לפרעו תוך זמנו, והכי מסתבר טעמא. ומסתברא דוקא חוב דמלוה פורע קודם זמנו, אבל חוב דמשכונה דקא אכיל מינה פירי, כמי שלקח הפירות עד הזמן דמי, ואינו מקבל ממנו אלא אם כן מניח לו הפירות לאכול. וכן כתב והסכים עמי הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל. וזה תופס דבריו, אין המלוה יכול לעכב לקבל חובו תוך זמנו, כדאמרינן [ב"מ ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי. ופירשו ראשונים כגון שהלוהו על שדהו לזמן קצוב, ואיכא אתרא דמסלקי תוך זמן, דסברי זמן מלוה הוא דקבע ליה ללוה, הא אם רצה לוה לפרעו תוך זמן רשאי, ואע"ג דאתרא דלא מסלקי סברי זמן תרויהו קבעי ליה, ואין זה תובע ולא זה פורע עד משלם זמניה. התם הוא משום דהוי משכנתא דקא אכיל מינה פירי וכלוקח פירות עד הזמן דאמי, הא בבעל חוב הכל מודים שפורע בתוך זמנו. ועוד דסוגיין בגמרא היכא דליכא מנהגא הלכתא כאתרא דמסלקי, הלכך פורעו תוך זמנו ונפטר הימנו, ע"כ.
